על בטהובן ואיבוד השמיעה שלו

בסביבות 1801, בטהובן החל לאבד את שמיעתו. הוא סבל מטינטון קשה, “שאגה” באוזניו שהקשה עליו להעריך מוזיקה והוא החל להימנע משיחות.

 הגורם לחירשותו של בטהובן אינו ידוע, אך ניתן לייחס זאת למספר גורמים, הרעלת עופרת, טיפוס, ואולי אפילו הרגלו לטבול את ראשו במים קרים כדי להישאר ער.

 עם הזמן, אובדן השמיעה שלו החריף

יש סיפור מעיד על כך שבבכורה של הסימפוניה התשיעית שלו, היה עליו להסתובב כדי לראות את מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל, ולא שמע דבר. בשנת 1802 הוא נכנס לדיכאון ושקל להתאבד. הוא עזב את וינה לתקופה מסוימת לעיירה האוסטרית הקטנה היילגנשטט, שם כתב את “הברית היילגנשטט”, בה הוא החליט להמשיך לחיות באמנותו. הוא המשיך להלחין אפילו כששמיעתו התדרדרה. לאחר ניסיון כושל בשנת 1811 לבצע קונצ’רטו “קיסר” משלו, הוא לא הופיע שוב בפומבי.

תיעוד היסטורי

כתוצאה מאובדן השמיעה של בטהובן, נשמר תיעוד היסטורי ייחודי: הוא המשיך בספרי שיחות שדנו במוזיקה ובעיות אחרות, והעניק תובנה למחשבתו. גם בימינו, ספריו הייחודיים מהווים בסיס לחקירה כיצד הרגיש כי יש לבצע את המוזיקה שלו, ואת הקשר שלו לאמנות – שאותם לקח ברצינות רבה גם עם הדרדרות השמיעה שלו. אז אולי בכל זאת קרה משהו טוב מכך ש-Audiocare עדיין לא היו קיימים בתקופתו של בטהובן!

תיאוריות בדבר בטהובן וסבלו מאובדן שמיעה

ישנן מגוון תיאוריות מדוע בטהובן סבל מאובדן שמיעה, ממחלות ועד הרעלת עופרת. ההסבר העתיק ביותר, לאחר הנתיחה שלאחר המוות, היה שיש לו אוזן פנימית מרוחקת שפיתחה נגעים לאורך זמן. תיאוריה זו מתוארת בספר על בטהובן et les malentendus מאת מוריס פורוט וז’אק מירמונט.

עופרת- האם זו הסיבה?

ראסל מרטין טען כח, מניתוח שנערך על ידי וולש ומקרון על מדגם משערותיו של בטהובן, עולה כי היו דרגות עופרת גבוהות באופן מדאיג בגופו של בטהובן ועל שערותיו וכי ריכוזי עופרת גבוהים יכולים להוביל להתנהגות ביזארית ושגויה, כולל זעם. סימפטום נוסף של הרעלת עופרת הוא חירשות. בעידן בטהובן נעשה שימוש נרחב בעופרת ללא הבנה אמיתית של הנזק שיכול היה להוביל: בהמתקת יין, גימורים על חרסינה ואפילו רפואה.
כיום, למזלנו, ניתן למצוא מגוון רחב של מוצרי שמיעה לחירשים שמקלים את היכולת לתקשר ואת חיי היומיום שלהם.